הלכת ברכליס (עב"ל 53/08) הפכה לאורים ותומים בכל הנוגע לתנאים להכרה בליקוי שמיעה וטינטון באוזניים כ"מחלת מקצוע". טינטון או בשמו הרפואי (טינטוס) הינו ליקוי שמיעה הבא לידי ביטוי ברעש מתמיד (צלצול, זמזום, תקתוק) באוזן אחת או בשתי האוזניים.
תחילה מעט רקע : במסגרת תיקון 79 לחוק הביטוח הלאומי נוסף לחוק סעיף 84א שכותרתו "ליקוי שמיעה". כבר בתחילת פסק הדין, עוד בטרם מתחילים השופטים לדון במקרה גופו, פוסק בית המשפט כי על פי תכליתו של החוק יש להכיר בטינטון (רעש תמידי באוזניים) כ"פגיעה בעבודה" רק במקרים בהם ישנן הוכחות רפואיות לקיומו של טינטון וכן הוכח קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין עבודה בסביבה חשופה לרעש.
פגיעה בעבודה – בית דין
בית הדין קובע את התנאים המקדמיים להכרה בליקוי שמיעה כ"פגיעה בעבודה" כפי שנכתבו בסעיף 84א לחוק:
- חשיפה מתמשכת לרעש מזיק כהגדרתו בסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה.
- ירידה בכושר השמיעה של המבוטח בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מאוזניו.
- פניות חוזרות ונישנות לטיפול רפואי בגין ליקוי השמיעה.
- התביעה למוסד לביטוח לאומי תוגש תוך 12 חודשים לפחות מהיום שבו תועד ליקוי השמיעה לראשונה או מהיום שבו החלה הירידה השמיעה לדעת הוועדה הרפואית.
מבוטח אשר לא עמד בתנאים מקדימיים אלו, לא ייבדק הקשר הסיבתי בין הליקוי לבין עבודתו והוא לא יוכר כנפגע עבודה. מבוטח אשר עמד בתנאים אלו יופנה לוועדה רפואית במסגרת תביעה לקביעת נכות.
תביעתו של ברכליס
בעניינו של לאוניד ברכליס הגיעו הצדדים לתיק להסכמה בנוגע לליקוי השמיעה, ואולם המחלקות נסובה בעניין הפניות החוזרות והנשנות לטיפול רפואי עקב הטינטון. מהתיעוד הרפואי עולה כי ברכליס התלונן לראשונה על טינטון בביקור אצל רופא ביום 14.11.05 ולאחר מכן כעבוד חודש וחצי.
בפניות אלו לא התלונן ברכליס על הפרעה בתפקוד בעקבות טינטון אלא התלונן על ירידה בשמיעה ורעש שקיימים לו כבר 4 שנים. התלונה היחידה בגין טינטון המפריע לו בעיקר בשינה הייתה בשנת 2007.
בית הדין עבר על החומר הרפואי וקבע כי היות לא נצפו תלונות על הפרעה בתיפקוד בעקבות טינטון, והתלונה היחידה הינה משנת 2007, לא נראה כי קיים תיעוד לפניות חוזרות ונישנות בגין הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון. אשר על כן מחליט בית הדין לדחות את ערעורו של ברכליס ותביעתו להכרה בטינטון כ"פגיעה בעבודה" נדחית.