תאונת עבודה היא סוג של פגיעה שיכולה להתרחש לפי סעיף 80 לחוק ביטוח לאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 במצבים שונים בהם ניתן להראות שקיים קשר סיבתי בין עבודתו של הפרט והאירוע שהתרחש גם אם לא בדרך לעבודה או ממנה, כחלק ממגמה שלוקחת בחשבון סוגים שונים של סיכונים שניתן לצפות אותם כסיכונים סבירים מעבודה.
כך בין היתר מתייחס סעיף 80 (4) גם לתאונה שהתרחשה בזמן הפסקה שהמעביד הסכים לה שלא ארכה יותר משלוש שעות.
כאשר פגיעה מוכרת כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, זכאי הנפגע לקבל בעדה פיצוי של דמי פגיעה בעבודה לתקופה של 90 יום, בשל אובדן כושר הפרנסה שלו לתקופה זו, כחלק מתכלית החוק של הזכות לתנאי קיום בכבוד. אומנם, אם נותק הקשר הסיבתי אזי לא תקום הזכות לקבלת פיצוי כלשהו.
ניתוק של הקשר הסיבתי בין העבודה והפגיעה יכול להיות בין היתר על יד נסיעה בדרך לא מקובלת לעבודה או בחזרה ממנה, פגיעה בזמן הפסקה שלא ניתנה לה הסכמת המעביד ועוד. בדומה גם נטילת סיכון חריג בידי המבוטח שאינו נופל במתחם הסיכונים הסבירים שניתן לצפות שייקרו בעבודה ולא מהווה חלק מהדרישות מהעובד בזמן או בהפסקה מהעבודה יכולה לנתק את הקשר הסיבתי.
פסיקה
ב"ל 10412-09 פאעור נ' המוסד לביטוח לאומי –
התובע היה במשך חמש שנים עד למועד האירוע סייר ביטחון של אחד הקיבוצים בבקעת הירדן. בתאריך ה-12 למרץ 2008 הסיע התובע שתי חיילות מהקיבוץ בו עבד לקיבוץ אחר ליד ושם עשה הפסקה במועדון של הקיבוץ הסמוך. בפסק הזמן הזה שיחקה אחת החיילות עם הנשק, הכדור שנפלט פגע לתובע בבטן הוא עבר מספר ניתוחים בעקבות האירוע ואף נזקק לאשפוז של חודש ימים.
בעקבות זאת הוגשה תביעה על ידי התובע לביטוח לאומי על מנת שיכיר באירוע כתאונת עבודה, אולם המשיב דחה את תביעתו משום שלדידו הוא לא נגרם בשל העבודה ואין אפשרות לראות בפציעה שנגרמה לו תוצאה של העבודה. המחלוקת העיקרית בעניין הנה מהן נסיבות הפגיעה שעבר במהלך עבודתו ואם ניתן לקבוע לפיהן שהפגיעה נגרמה עקב או במסגרת העבודה שלו.
בית הדין האזורי לעבודה בראשותה של כבוד השופטת יפה שטיין דוחה את התביעה. פסק הדין מתייחס לכך שבמקרים בהם הטענה היא שהנזק נגרם כתוצאה מהעבודה ולא מנסיבות אחרות חובה על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כך במקרה של תקיפה יש להראות שגם אם התקיפה הייתה בזמן העבודה, אבל היא לא הייתה קשורה אליה, העבודה לא גרמה לה והיא נעשתה מסיבות אישיות אז היא לא תיחשב לתאונת עבודה.
מסיבות אלו במקרה זה יש לבחון את תפקיד התובע בעבודתו, אם נדרש להסיע את החיילות, אם ההפסקה הייתה כחלק מהעבודה והאם התאונה התרחשה כתוצאה מלקיחת סיכון שלא קשור לעבודה. מהעדויות של החיילת והתובע כפי שהן נפרסות בבית הדין קובעת כבוד השופטת שההפסקה לא הייתה רק לצורך רענון אלא היה ניתן לראות בה גם זמן בו אפשר לעשות דברים שלא קשורים לעבודה ובהם גם משחק בנשק שלא נעשו ניסיונות למנוע אותו.
לאור העדויות לא יכול בית הדין לקבל את הטענות לפיהן דובר על הפסקה לצורך התרעננות, כאשר העובדה שאפשר לחיילות לשחק עם הנשק מהווה נטילת סיכון חריג שלא עומד בקנה אחד עם הפעולות הנדרשות לעבודה או להפסקה בעבודה, סיטואציה אליה התייחס כבר בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 593/07 אבו ניקולא נ' המוסד לביטוח לאומי, ששולל מהתובע את הזכות להכיר באירוע כבתאונת עבודה.
